זה קורה…

לא, זו לא הפרסומת של פיקוד העורף וזה גם לא השיר של שמוליק קראוס. (זה ההומור שלי)
זה קורה- סיימתי שנה מדהימה ב-iSOCIA.

זה פוסט פרידה, אז באתי רק לומר שלום…
וחשוב גם לומר- להתראות. כי בטוח נתראה.

אני אומר תודה…
תודה רבה לכל האנשים המדהימים שפגשתי לאורך הדרך:
תודה ללקוחות המדהימים שבלעדיכם זה לא היה כמו שזה היה, תודה לכל מנהלי התוכן שיצא לי לפגוש לאורך הדרך, תודה לאנשי הקריאייטיב המוזרים והאהובים, תודה למעצב והמתכנת האגדי שלנו, תודה לסופרווזריות המדהימות, תודה למנהלות המשרד המקסימות, תודה רבה רבה לנדב…

ותודה מיוחדת וענקית מעומק הלב לקובי:
תודה על שלימדת, סבלת, טיפחת, הסעת, החזרת ותודֶה שגם קצת חיבבת- אותי
תודה שהאמנת והשקעת בי.

למדתי כאן הרבה הרבה דברים אבל בעיקר המון מילים חדשות (שבת'כלס הן באנגלית אבל בכל זאת אנחנו בחודש ציוני שכזה):
אנחנו עוד ניפגש בהמשך: אינגייג'מנט, אופטימיזציה, אדפטציה, אינטראקציה, טוויט-אפ, ריטוויט, מיקרו, מקרו, מאקווו…

וכיאה לעולם המדיה החברתית שנשמתי וחייתי בתקופה הזו- גם למותג עצמו מגיע,
אז אחרונה חביבה-iSOCIA :
"כמו חופים שים עוזב, אני עובר עכשיו ממך
בין דמעות ובין כאב אני הולך אני הולך"
(אבל רק ביום חמישי… עד אז אני פה!)

אם עשיתי לכם חשק, לחצו כאן כדי לשמוע את השיר של שלמה והבן ארצי (זו האהבה שלי למשחקי מילים)
(וכן, אני אוהב לכתוב בתוך סוגריים וכן, אני אוהב להתחיל משפטים לפעמים ב-"וכן" או "ולא", ולא, אני לא צריך להתנצל- אני רק מסביר ואני לא מבואס- זה הפרצוף שלי בבוקר

ואסיים בדבריו של צב (כן, צב!) סיני חכם שאמר פעם: (לחיצה כאן לקטע היו-טיוב המרגש).

"Yesterday is history. Tomorrow is a mystery. Today? Today is a gift. That's why we call it the present"
- B. Olatunji

ולא, אני לא הפנדה!!!

bye bye

מזל טוב: זה הפוסט ה-20! אפילו הבלוג שלי כבר לא ילד!

אולי: השנה זה שוב יקרה

Never: say never

היה שם קר, ממש קר, אני זוכר שהתכסיתי טוב טוב בשמיכה הלבנה כענן והרגשתי שאני הולך לישון בשמיים. זה הזכיר לי את הנעורים, כשביליתי שם עם המשפחה שלי, כולנו ביחד התכסינו בשמיכה הלבנה ההיא ואמא שלי התכסתה בספרדי אחד עם מעיל צהוב שלא ממש ידע לגלוש.

עכשיו סוף דצמבר, רוח קרירה דומה מלטפת לי את הפנים, רק שהפעם הסיפור קצת שונה, אני הולך את שנקין הלוך חזור בדרך לעבודה, אין לי בליסטקס על השפתיים או צעיף על הצוואר (רק עכשיו אני מבין כמה זה גיי), בקושי צריך סווטשרט במדינה הזאת! אני חי בתל אביב ובמקום לכסות את עצמי בשלג לבן צחור, אני דואג לכסות את המינוס.
עכשיו סוף דצמבר, בין חנוכה לכריסמס, תקופה של שלג, התחלות חדשות ונצרות. אצלנו היהודים, זו תקופה שבה החורף עושה מדי פעם פו בעורפינו וכאילו אומר, סעו- סעו לחו"ל – יותר כייף שם!

החלום על חופשה, שבוע אחד של סלופים תלולים, אבקה לבנה, ליפטים עמוסי ילדים צרפתים ושוֹקולַשוֹ (שזה שוקו חם בצרפתית, לישראלים חסרי הרקע שבינינו) מעולם לא נראה רחוק יותר.
טוב, אולי נספיק לסדר איזה דיל לבולגריה במרץ, על החרמון אני לא מתפשר. יכול להיות שאני פלצן ויכול להיות שהסטנדרטים שלי כבר לא מה שהיו פעם לפני שהכל התחיל.

הייתי מספר איך זה שם, איך זה לקום לארוחת בוקר ענקית, לדעת שישר אחריה הולכים להחליף למכנסי סקי (עם שלייקס) מעיל מעל חולצת טי, כובע צמר, כפפות ומשקפיים מגניבים שמוסיפים קצת שיקיות ללוק הכל כך מגושם וכמובן נעלי קיפי עד הסקי-רוּם. לצאת לבוקר של שמש שמכה בשלג, מבטא צרפתי כבד בפיו של המדריך שמוביל להקת ברווזים לגלישה אינסופית בארץ החלומות, חזרה לארוחת צהריים שהבחירות בה קשות יותר מזו של סופי או שלמה המלך.

תוך כדי לעיסה מאסיבית של המבורגר ענק, עסיסי ומדהים או כל פריט אחר שאני מנוע מלפרט, מחלחלת ההבנה העמוקה שעוד מעט צריך כבר לצאת לסקי של אחה"צ וזה מאד מאד מבאס (#לא.באמת).

לפעמים השנ"צ הוא חטוף ולפעמים עמוק מדי בשביל לאפשר יציאה בזמן לגלישת הדמדומים ולעתים אוזרים מספיק כוחות כדי לא ליפול שדוד למיטה הנוחה. כוס קפה קטנה בבר ואנחנו מסודרים לעוד שעתיים וחצי של תענוג צרוף.

ואז, אז ערב. ארוחה ענקית נוספת של כל דבר שהייתם רוצים לאכול בעולם. הקינוח בה הוא באגט עם גבינות מסריחות- שילוב טעים עד כאב ואחריו גם קינוח מסורתי ומתוק מכל סוג שאפשר לתאר. יש גם בילויים נוספים שכוללים אלכוהול, ריקודים והופעות.

הייתי מספר לכם את כל זה, אבל קשה, קשה לי לפרט, זה מחזיר אותי אחורה וגורם לגעגוע עמוק וכואב…
התמכרות קשה מאד אופפת, זר לא יבין זאת, גם לא דודו.

אפשר לספור את מספר הפעמים שביליתי בחופשת סקי, בחו"ל, בקלאב מד, של העשירים, על יד אחת. אבל כל האצבעות ביד הזו יהיו מורמות. ואל דיזר, אלפ-דואז, לז ארקס אקסטרים ועוד שמות צרפתיים שגורמים לי לצמרמורת עצובה של כמיהה אינסופית.

זהו, בסך הכל רציתי לשתף את הדף הלבן והריק, כמו מדרון שלג שמחכה לי אי שם באלפים הרחוקים.
אתם יכולים גם לקרוא אם בא לכם.

געגועיי ללבן

היי,
פתחתי עמוד חדש בפייסבוק

העמוד שלי בפייסוק

סליחה: על כל משחקי המילים מראש, זה בוער בי.

שוב סליחה: על שכתבתי פוסט על נושא כל כך פופוליסטי שהיווה "מדורת שבט" לכל המדינה בימים האחרונים.

רגע לפני שמתחילים לחפש על ראש איזה פוליטיקאי אחראי בוער הכובע, בואו ונלך 80 שעות אחורה לרגע שבו הכל התחיל.
חזרתי מהעבודה ביום חמישי, הכרמל כבר עלה בלהבות באותה שעה.
מיהרתי והתארגנו לחתונה בחיפה. כן, בחיפה. לילך ואני ירדנו לרחוב ותפסנו מונית לרכבת. הסתבר לנו שנצליח לעלות על רכבת אחת מוקדמת יותר שהייתה צריכה לצאת לפני 10 דקות ואיחרה.
יום חמישי, ערב, רכבת, אקסטרים קלוז-אפ לבית שחי של חייל שבסה"כ רצה לשבת ברכבת בדרך הביתה- לא מראה מלבב ואני לא אתן פה קונוטציות לשואה. טוב, אולי כן.

כולם דיברו על זה ברכבת, לידנו עמדה מישהי שהטלפון שלה צלצל כל דקה והסתבר שהקפיצו אותה כפסיכולוגית לטיפול בנפגעי החרדה. דבר שבדיבעד הסתבר כלא ממש קיים.
כשהתקרבנו לחיפה, ראינו את הלהבות. כולם, גם אלה העומדים וגם ברי המזל שהצליחו לתפוס מקום במשחק הכיסאות האכזרי של הרכבת הצפופה, נדבקו אל זגוגית החלון כדי לצפות. סקרנים, קוראים לזה.
בחתונה, הכל היה כאילו לא היה. שמחנו, רקדנו, שתינו ובירכנו. היתה באמת חתונה שמחה, חוץ מכמה אנשים שהבריזו ברגע האחרון.
בלילה, עשינו פעמינו לבית החתן והכלה שישנו באותו לילה במלון ונשארנו לישון אצלם בקרית חיים. הדלקנו את הטלוויזיה והבנו שהמצב לא מזהיר.

בדרך חזרה ברכבת, שישי בבוקר, כבר ראינו גבעות חרוכות, מטוסים חגים מעל הרכבת וריח כבד של עשן. הרגשתי כאילו אנחנו בורחים מתופת.

ביומיים שעקבו, עבדו הכבאים, המשטרה, הפוליטיקאים ובעיקר כתבי החדשות מסביב לשעון.

הכבאים סיפקו סיפורי גבורה, השוטרים- מחסומים, קשיחות ומקצועיות, הפוליטיקאים סיפורי כסת"ח וניסיון יח"צ עצמי שמתכונן לוועדת חקירה והעיתונאים סיפורים קורעי לב, קלישאות, משחקי מילים והמון המון ביקורת.

כתבה אחת סיפרה על משפחה של כבאים והתחילה ב"כל ילד חולם להיות כבאי"- נראה לי שעכשיו אולי קצת פחות.
כתבה אחרת על ח'ברה שרק עכשיו סיימו את קורס הכבאות וזו הייתה השריפה הראשונה שלהם, "טבילת האש" הראשונה שלהם, שאחריה, הכל ייראה כמו מדורה.
כתבות אחרות דיברו על "האש שמופנית" כלפי שרים וממומנים בממשלה על כל מה שקרה או היה יכול לקרות בצורה אחרת.
ואצלי, אצלי, חיכו חוש ההומור והסאטירה לביקורת נושכת וכן, גם משחקי מילים שלא איחרו להגיע.

סטטוסים בפייסבוק כמו: "לא מומלץ להתחיל עם חיפאית במשפט כמו: יש לך אש?"
עין הוד הפכה לאין עוד או עין אוד.
חג האור הפך לחג החושך… ועוד ועוד.

אז תקראו לי ציניקן מסריח, חסר רגישות, תגידו שאני אפילו לא נותן לאש לדעוך וכבר עושה כיבוי צופים. תגידו שמבחינתכם אני שרוף. תגידו, נו!
השריפה הגדולה בכרמל גרמה לי להבין עד כמה חוש הומור, שבמקרה הזה, ממש לא מתאים, יכול להוות מנגנון הגנה מפני הרע מכל, השחור משחור.

הבוקר התעוררתי בשש לצלילי טפטוף רועמים. זו לא היתה נזילה מהמזגן. זה היה גשם. גשם שהתפללנו אליו שיבוא ויכבה את הגחלים הלוחשות וישטוף את מצבות העצים והבתים השרופים.
הוא הגיע, (טיפה) מאוחר מדי, אבל הוא הגיע. את המתים הוא כבר לא יחזיר, אבל אולי מעט מהתקווה לחורף שיתחיל כבר.

כבר אמרו עליי הכל- שאני מצחיק, שאני דביל, שאני טיפש, שאני חכם, שאני פיקח, שאני בוגר, שאני יפה, שאני חתיך, שאני חרא של בנאדם.
אבל קמצן- לא נראה לי שאמרו עליי. אז הנה זו ההזדמנות שלכם.
המתנה שלי ליומולדת 28 של חברתי האהובה, לילך, הוא פוסט. פוסט מתנה ליומולדת שלה מחר.

כן!

טוב נו, גם לקחתי יום חופש מהעבודה לכבוד זה ואנחנו הולכים לבלות בספא וארוחת בוקר מחר בחסות אבא שלה, איציק- (שחוגג היום יומולדת, לא אגיד כמה…כי אני גם לא ממש בטוח) אז המון המון מזל טוב איציק, שלל איחולים לבביים, אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה ומאחלים לך עד 100 כ-20!
וגם לאח של לילך, שבמקרה קוראים לו גם טל (כמה מקורי מצדך), שחגג יומולדת ב-15/11. המון מזל טוב גבר!

מחר בערב נבלה לנו בצימר רומנטי. אני ולילך, לאיציק אין שום קשר לזה.
בבוקר יום שישי גם נעשה לנו איזו אטרקציה. כמובן שבין לבין נתפנק בארוחות טעימות בכל מיני מקומות שווים שאני לא רוצה להשוויץ בהם כדי שלא תזילו לי ריר על הפוסט היפה הזה (וגם כי האח הגדול מסתכל וקורא הכל).
וגם כי בת'כלס עוד לא ממש תכננו, אבל אנחנו יודעים שזה יהיה כייף. כי זה יהיה ביחד. (אווווווו)

בשישי בערב יש לנו מסיבת רווקים רווקות, שמסתבר שזה משהו כזה שמאפשר לשני בני הזוג לפקח שלא יהיה חשפן/ית במסיבה שלהם גם אם הם אומרים שלא יהיה. וגם יהיה מלא אלכוהול והפעלות וכייף ובטח גם מוזיקה וכל הדברים שקשורים למסיבה.

כן, עוד זוג מתחתן. שבוע אחרי זה יחגגו עינב ואורי החמודים את נישואיהם. אז המון מזל טוב גם לכם!

ועכשיו ללילי,
אני אוהב אותך מאד מאד ואני מאושר שיצא לי לפגוש אותך. אבל לא מדובר פה בי.
אז שיהיה לך המון המון מזל טוב (מחר! אני יודע שזה מחר), שתיהני מכל רגע (יש לך עוד זמן עד 30) ושתמשיכי לחייך את החיוך המקסים שלך, לתת לכולם מכל הלב ואת כל הנשמה ושיהיו לנו עוד הרבה שנים של אושר וכייף ביחד.

אוהב אותך המון,
טל(ייייייי)

מזל טוב!

היום: אין כאלה דברים שאני כותב בהתחלה

אני רואה אותה כל בוקר. יש כבר תחושה שאנחנו מכירים. אני כבר מכיר את הג'ינס שלה בעל פה. גם את החולצה השחורה שלה. כל בוקר כשאני יוצא לרחוב, היא חולפת על פניי. גבוהה ממני באיזה ראש, שיער חלק. לפעמים יש רמזור אדום שנותן פאוזה דרמטית לאיזו סצינה שלקוחה מהחיים שלי.

ואז, אז אני רואה אותו, לבוש בחליפה שחורה, כובע, זקן, מקל, צולע לעברי. גם הוא עובר שם ואנחנו מצטלבים פחות או יותר בשנקין פינת רוטשילד. כל פעם זה בנקודה קצת שונה. אבל כל בוקר. לה יש ריח מתוק של בושם. לו יש ריח חריף של זיעה.

אני לא מאמין גדול בגורל, ניסים, אלוהים, דת או אנשים צמחוניים, אבל אני, כמו כולכם, מרגיש לפעמים שיש איזושהי (לא אוהב לקרוא לזה) יד עליונה שמכוונת דברים מסוימים שיקרו בדרכים מסוימות. אני מאמין שכל אדם אחראי לגורלו, שהוא קובע את עתידו, מבסס את מעמדו ובוחר את בת זוגתו (או זוגו או זוגתה או צלחת-כי זו גם מילה מצחיקה).
הרבה יותר הגיוני, קל, פשוט ובטוח להאמין במשהו שאתה שולט בו, שאתה אדון לגורלך. האם ההגדרה של אנשים שהם מאמינים כבדים כחרדים, נובעת מהחרדה בלא להאמין באלוהים הגדול והפחד ממה שהוא יעשה לך אם תפסיק. האם כל דתל"ש סופו להיפגע מברק? או מביבי?

כשסיימתי את לימודיי והתחלתי לחפש עבודה, אמיתית, רצינית, במשרה מלאה, התחלתי מסע של גילוי עצמי וניסיתי ליצור תיק עבודות שיתאים למשרה הנכספת. חיפשתי תיק יפה באופיס דיפו ולא מצאתי, לקח לי זמן להבין שמה שחשוב זה מה שיהיה בו בפנים. סטגדיש.
כן, רציתי להיות קופירייטר במשרד פרסום גדול. בסופו של דבר פרסמתי איזשהו עלון לקידום עצמי באתר ה"מזבלה" כפיתיון בתקווה לתפוס דג שמנמן.

יעקב (קובי) גמליאל (היום הבוס שלי, אז חשבתי שהוא בן 50, לפחות, בגלל השם), שלח לי מייל, בהמשך לפרינט שפורסם, בו שאל אם אני מתעניין במדיה חברתית (היום אני עובד בזה, אז, חשבתי שזה להתנדב עבור יתומים בהאיטי, בגלל השם ובעזרת השם).

אחרי כחודשיים של נסיונות, ראיונות עבודה והבנה עמוקה וכואבת שאולי, אחרי הכל, הגורל רוצה בשבילי משהו אחר.

הגעתי ל-iSOCIA והתברר שמדיה חברתית זה הדבר החם הבא והרבה יותר כייף מלהיקבר בערימת בריפים, לקוחות ועוד דברים שקשורים לאוף ליין (איכס).

בראיון עם קובי, הוא דיבר איתי על מושג שהוא מאד מאמין בו, Serendipity, היכולת לגלות תגליות במקרה ושזו התמצית של מה זה מדיה חברתית, כפי שהוא רואה את זה. אני אמרתי שהיה פעם סרט כזה.

גם בסרט דובר על תגלית מקרית, אבל בתחום הוורדרד שבין רומנטי לקיטש, בין זוגיות לגורל.

גם סצינת הסיום של הסרט "אפקט הפרפר" עלתה לי הבוקר לראש בדרך לעבודה כשחשבתי על העובדה שאני בעצם רואה כמה אנשים מסוימים בדרך ההפוכה שלהם ליום העבודה שלהם,

לחיים שלהם שפשוט מצטלבים עם שלי ונפגשים בנ.צ מסוים בכל יום מחדש.

תהיתי לי גם האם הסרט הזה כל כך מגניב בגלל הקונספט שבו, בגלל המחשבה העמוקה שמאחורי התסריט או בגלל אשטון קוצ'ר? אולי זה היה יכול להיגמר גם ככה?

האם מר(ק) צוקרברג (I’m the ceo, bitch), חשב שהוא והחברה שלו יהפכו לאימפריה כבר בגיל 26 כשהוא המציא את "הפייסבוק"? האם הדרך בה פגש ב"נאפסטר", ממציא קבצי ה-MP3, הייתה יכולה

לקרות אם הוא לא היה מתעורר בבוקר, מציץ במחשב של הסטוץ שלו ומגלה את האתר הזה כשעוד היה בראשית דרכו?

יכול להיות שעד היום היו קוראים לזה "הפייסבוק" ולא "פייסבוק".

יכול להיות שאם לא הייתי ניגש ללילו בערב פתיחת שנה א' באולם דלוח בנתיבות,

בזמן ההופעה של היהודים ומציע לה בירה כפיתרון לכאב הראש שהיה לה, יכול להיות שלא היינו חוגגים יחד ארבע שנים משותפות של חוויות, כייף ואהבה בינואר הקרוב.

הכל יכול להיות, אבל בת'כלס, אתם מחליטים. אולי זה רק עניין של טיימינג.
ניפגש ברחוב.

ככה זה: אם עסוקים לא כותבים, בשביל זה יש שבועות עמוסים

עמכם הסליחה: מצטער, היו לי מלא פגישות, אירועים, ישיבות ושאר תירוצים

אני רק מקווה: שהתגעגתם ושאלתם את עצמכם מדי פעם, בוא'נה, כבר יום שני. איפה הפוסט של טלמוץ?!

פוסט מס' 16 יוצא לדרכו ואני מתלבט על מה לכתוב.
על זה שנובמבר כאן ועדיין הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנס לדירתנו התל אביבית הוא להדליק מזגן?

על זה שכבר שבועיים לא אכלתי חומוס כמו בנאדם? על זה שבא לי לעשות את המיליון הראשון עד גיל שלושים?

על חאפרים שטוענים שהם מומחי מדיה חברתית או אולי… על זה שסמס בעברית זה מסרון?

ברור לי שאף אחד לא ממש יעזור לי פה בהחלטה, ברור לי שהכל על הכתפיים שלי. ברור לי שאני כבר לא ילד. בזמן האחרון זה רק הולך ומתבהר לי יותר אחרי כמעט חצי שנה בעבודה של גדולים.

בכלל, מה ההגדרה של עבודה של גדולים? שכר גלובלי והאפשרות ללבוש מה שבא לך?

כי אם כן, אז שני התנאים האלה מתקיימים אבל עדיין מרגיש פה כמו "ארץ לעולם לא" מבחינת הגיל של הח'ברה במסדרון והחדרים הסמוכים.

רק צריך לחשוב מחשבות חיוביות וכולנו נוכל להתעופף מעל רחוב אלנבי והומלסיו המיושבים.
לאט לאט גם הולכת ומתבהרת העובדה שאני כותב בשביל עצמי ולא בשביל מישהו אחר, ואתם, אתם קוראים אם בא לכם,

מלייקקים אם בא לכם, מגיבים אם בא לכם ובאופן כללי עושים רק מה שבא לכם. כמו חבורה של ילדים קטנים. כן, אבדן הילדות מעולם לא היה כה רחוק מכם כמו בזמן קריאת שורות אלה.

מה שהתחיל במקור כבלוג על הומור בעקבות הסמינר שלי שאותו, אגב, קיבלתי סוף סוף בשבוע שעבר אחרי שהמרצה המדופלם סוף סוף החזיר אותו לאשנב החזרת העבודות, הפך לפוסטיה על החיים.

היו בו 2.5 הערות מקושקשות שנראות יותר כמו מרשם של רופא, אבל העיקר שקיבלתי 98 בסוף. ממש תלמיד מצטיין. כותב סמינרים על סדרות מצוירות.

אז איפה ההשראה שלי? איפה הניצוץ? אפילו סטטוס נורמלי בפייסבוק לא כתבתי כבר שבוע.
עזבו פוסט, עזבו פייסבוק, ציוץ בטוויטר! העוקבים שלי מתחילים לעזוב כמו חברים במפלגת העבודה.

אז מה אני אספר לכם? שלא הייתי בסרט כבר אלוהים יודע כמה זמן? ולא, אני לא חי באחד.

שבא לי לטוס ל-7 שנים בטיבט או לפחות שבוע ברומא?

או שאולי היום דווקא חזר לי הציוץ לפנים והכל בסדר?

לא זה ולא זה, אני דווקא אספר לכם סיפור מהחיים. לא מטרחן, לא מקטר, לא מעניין:
ביום שבת האחרון ביקרנו בקיבוץ ניר-עם בו התגוררתי במשך שנתיים כסטודנט. הלכנו לבקר חברה מהלימודים ובילינו אחה"צ של אסאדו תוך כדי קולות בכי של ילדה חדשה שבאה לעולם. הבת של עינב, עינב הקטנה שלמדה איתנו. היא אמא וניר, ניר הוא אבא. היה בשר טעים והיה כייף לפגוש את כל החברים, שוב, בקיבוץ, עם קצת גשם.

זהו, זה הסיפור.

מה אני סטנדאפיסט? רוצים שאני אצחיק אתכם? תשלמו!

ארץ לעולם לא

אזהרה: איכס, דביק פה. כניסה לבעלי לב חלש ורכרוכי בלבד.

סליחה: לא, לא כתבתי פוסט ביום שני. מה קרה? גם לי מותר לפעמים להרהר ולהיות מעורער.

אמצע אוקטובר, עדיין לא ממש קר וכבר לא ממש ממש חם. מן מזג האוויר לא ברור כזה.

אומרים שכשמתחילים לדבר על מזג האוויר, אז סימן שאין כל כך על מה לדבר. אז זה די נכון.

אתמול, כספומט אחד החליט להתנכל לי, הוא הודיע לי שהקוד שלי לא נכון, ואלא אם כן תסמיני אלצהיימר מופיעים בגיל 27, אני לא חושב שטעיתי.

הוא החליט לבלוע לי את האשראי. לא כזה אכפת לי, זה רק יחסוך לי בגיהוצים וממילא יש לי עוד אחד.

גם השגרה החליטה להתנכל לי, היא החליטה לבלוע אותי לתוכה.

ואני? אני רק מנסה למצוא דרכים לא להיכנע, לחשוב קצת אחרת, להצחיק את האנשים סביבי וכמובן, להתמיד בחדר כושר שבאופן מפתיע, מהווה מעין נקודת אור מיוזעת בסיום יום עבודה שברובו אני מבלה, איך לומר בעדינות, על התחת.
אסיים באינטרפטציה שלי לשיר של ישראל בר-און, שלא בדומה לכוכבים נולדים אחרים, נעלם קצת מעל גלי האתר או הטלוויזיה או האינטרנט.

אולי זה כי היה אכפת לו מהאני שלו ולא מהמסחור של המוסיקה שלו ואולי הוא לא באמת נעלם. אולי מה שלא מפרסמים כל 20 דקות היום בטלוויזיה, נחשב כמשהו שנעלם? (ע"ע מאסטר שף).

מהרגע שהוא שר באודישן הראשון, היה ברור לי שהוא יהיה הכוכב הנולד של העונה. אני זוכר שראינו את זה בדירה של לילי באור הנר, בימי הלימודים השמחים.
אז… אני עדיין קם בבוקר ושותה קפה עם שתיים סוכר(זית), אני עדיין קם והולך לעבוד ומפרנס את עצמי בכבוד בכבוד.

נכון שלתלוש יש כרגע ביקוש יותר משמעותי בחיים שלי אבל ככה זה, ככה זה בתל אביב. חיים במינוס ומחפשים כל הזמן את הפלוס בזה.
נכון, אני מגיע לדירה שכורה ולא לחדר שבו הייתי רגיל עד עכשיו להיות אבל זה מקובל וזה נורמלי, נראה לי, אם כל החברים שלי עושים את זה ואני יכול ללכת לעבודה ברגל.

אני עדיין מנגן ולפעמים גם שר בגיטרה החדשה והאקוסטית שקניתי לי.
בנים: אז נרים כוס בירה (או ערק אשכוליות) לחיי חיים בריאים יותר (ואולי איזה צ'ייסר ויסקי ליד)
רק בנות: אז נרים כוס יין (או קאווה) לחיי חיים אמיתיים יותר!

לא יודע למה נזכרתי בזה ולמה יצא לי פוסט נוסטלגי כזה. אולי זה סימן שהסתיו בעצם כבר פה.

איך הסתיו יודע שהגיע הזמן?

אזהרה: הפוסט הבא מכיל לפחות שתיים- שלוש קלישאות דביקות.

הצהרה: בריאות וכושר תורמים גם לקריירה, עובדה, אחמדיניג'ד התחיל ככה (קליק) ותראו איפה הוא היום!

סלנג: ספורט זה טוב!

אז לכבוד מיליארד מיליארד תוהים, היה לי אחלה יומולדת. חגגנו ושתינו כיד המלך, כיאה לבן 27 שרק רוצה להתחיל ולשכוח שהגיע לגיל המופלג הזה.

קליק לסרטון היומולדת סטייל "האנגאובר", שבאופן אירוני, לא איחר להגיע גם הוא ב-6:30 בבוקר שאחרי.

גם הגשם הגיע באותו בוקר יום שישי כיאה לבוקר ל' בתשרי ובהמשך לתפילות טל ומטר.
על ארוחת השחיתות ב"אמורה מיו" בצהריים של אותו היום לא אפרט כאן, כי זה פשוט לא מתאים לרוח הפוסט. רק אציין שהיה טעים רצח!

אז הגיע הזמן להוכיח את הקלישאה: "זה התרגיל".

עכשיו זה השלב שבו אני צריך להתחיל לקחת את עצמי בידיים, רגע לפני שהגוף שלי כבר יהיה בן 30 ויתחיל להאט את תהליכי חילוף החומרים בו.

וגם בגלל שאין ספור פעמים כבר התחלתי בתהליך, התקדמתי והפסקתי מסיבות/תירוצים שונים/ות. וגם בגלל זה.

לילך (חברה שלי) ואני שמענו מציפור לא כל כך קטנה בשם אלדד על חדר כושר קטן, חמוד והכי חשוב-זול (יחסית).
ניגשנו לשם, מקום באמת חמוד ברחוב הארבעה, מתחת לבית, שלא גובה תשלום מיותר על שיעורי יוגה או פילאטיס שממילא לא אשתתף בהם או ארחיב לגביהם והכי חשוב- שכל שלושה חודשים אפשר להתחרט ולעזוב.

במידה, כמובן, והמאמנים לא הצליחו לתפוס אותך בכפיתה משולשת.

אז עשינו מנוי וגם הלכתי לשם. פעם אחת, להירשם. ולכל הציניקנים, גם הלכתי פעם נוספת כדי באמת להתאמן!

היום אני הולך בפעם הרשמית הראשונה, אבנה לי תוכנית עם מאמנת מסוקסת (אני מקווה שתהיה אחת פנויה), אשמור על תזונה נכונה בחמישה צבעים ואתמיד בשלושה-ארבעה אימונים מפרכים בשבוע.

בגשם, בחולי ובבריאות עד שהבנק או המילואים יפרידו בינינו.

אתמול היה לי תור לרופאה שהייתה אמורה להנפיק לי אישור רפואי, אך התקשרו מהמרפאה להגיד שהיא חולה.

אה, וגם הסנדלר שלי הולך יחף.

בכל מקרה, מזל שיש כסת"ח כזה, כלומר מסמך כזה, שנקרא "הצהרה רפואית" והוא תקף למשך שבועיים עד שאשיג אישור מרופאה בריאה.

אני מאמין שכשיש מטרה מכומתת ביעד, הרבה יותר קל לכוון אליה, ממש כמו בקמפיין של גינדי, רק שאני מקווה שבניגוד לפרויקט הסופר-מוגזם הזה, הפרויקט האישי שלי לא יקרה רק פעם במאה שנה.

לא אפרט פה כמה קילוגרמים עליי להשיל, אבל אני יכול להגיד שאני מתכנן להיות מסוקס בעוד כחצי שנה, לקראת החתונה של טל (לא אני עדיין לא מתחתן, זה אח של לילך) ואפרת (אפי), ארוסתו.

אני מרגיש שאני כבר יודע כל מה שצריך לדעת על תזונה נכונה, אימוני כושר, טיפול בהתנגדויות, התמודדות עם קשיים ולקוחות ואני גם מכין קפה הפוך לא רע בכלל, והכל בזכות הניסיון הרב שצברתי בכל התחומים.

אתמול התחילה העונה השנייה של "יורדים בגדול" הישראלית, שהייתה לטעמי עוד ניסיון פתטי לתוכנית טלוויזיה/ריאליטי וגם ניסיון פתטי להעתקת התבנית האמריקאית.

אך די לצפייה בתכנית, תוך בליסת פופקורן וירידה בגדול על המתמודדים, לא בשל משקלם, אלא בשל עלגותם. עכשיו הזמן להיות האיש הגדול ולקום מהספה!

אפרגן כאן לקולגה שכתבה פוסט מרתק וביקורתי על התוכנית ועל אי ייצוג קהילת השמנים (יש קהילה כזו בכלל?) בטלוויזיה.

הפוסט שייך ליעל גורן שמציגה כתיבה קולחת משולבת בציניות רותחת.
חשוב לי לציין שהוספתי את הפסקה האחרונה כחלק אינטגרלי מהכתיבה וללא כל קשר לפוסט שלה.

כן, גם אני צפיתי אמש בתוכנית. עד שהתחילה "מצב האומה" שהיתה מוצלחת בהרבה וכבר לא היה אכפת לי מי יעוף.

אז איך אומרים אצלנו, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. טוב, אולי זה לא המשפט המתאים.

אז אולי- הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות? כן, זה נראה לי אחלה משפט. מעורר מוטיביציה אפילו בי!

תודה: להוריי שהביאוני עד הלום.

מזל טוב: לי! אבל רק ביום חמישי.

זה היה עשור קשה, ממש ממש לא קל.
תספורות "מאלט" או בפי העם-תספורת "אלי אוחנה", חותלות ומוזיקה מזעזעת למכביר (לטעמי). תקופה שבה סרטי הזעה לפרק היד ולמצח הם שיא הקוליות ואפילו הקסקט ההפוך של מיקיאגי עוד לא היה בתכנון. על מייקל ג'קסון כבר לא נשאר הרבה מה להרחיב.

רציתי לפתוח ואפילו לקרוא לפוסט הזה- "היום שבו מק'דונלדס הגיעה לישראל", אבל מסתבר שהגיל עושה את שלו וזכרוני כבר מתחיל להתל בי.
מסתבר שה-m הקטנה התחילה לגדול בישראל רק ב-13 לאוקטובר 1993. הידעתם- היום כבר יש 169 סניפים בארץ! פאק!

אז די לדון בפרטים הסטוריים (הגיע הזמן לדון בפרטים היסטריים!) שאני גם ככה לא באמת זוכר כי הייתי קטן. מזל שהאינטרנט התחיל להתפתח בדיוק בשנה שנולדתי וצבר מידע כדי שיגיע השבוע שבו יש לי גם יומולדת וגם בלוג ואוכל להשתמש במידע הזה.

גם אני התחלתי להתפתח בשנה ההיא. השנה היא 1983, סתיו. השנה שבה ההורים שלי הפכו להורים.

תפילות טל ומטר נשמעות באוויר, או לפחות בבית הכנסת ומסתבר שאלוהים גם הקשיב והמטיר. וכך גם הוחלט לקרוא לי בשם הזה, כן, זה שעוד מעט תצטרכו לשחוק עליו את הגומי של הווישרים שלכם בבוקר-"טל".

אגב, זה לא טל מוסרי (למ"כים שלי בצבא-לא, אני לא יודע מה שלום דנה דבורין. לנציג בחברת בזק שהדגשתי בפניו שזה עם פאקינג צ' ועכשיו כל החיים החשבון הזה יהיה על שם הסו קולד סלב המפוקפק הזה ולכל שאר המצחיקים בעבר ובעתיד),

לא טל מודרי (קופ"ח מכבי) ולא טל מוזרי (לאנשים מוזרים).

זה טל מוצרי! פאק!

זה כבר לא יומולדת מיוחד, זה לא יומולדת ראשון של התרגשות של ילד (או יותר נכון-של ההורים שלו) שכבר התחיל ללכת וגם לא יומולדת 3 של ילד שכבר מזמן מדבר בטלפון עם סבתא,

זו גם לא בר-מצווה של נער מבולבל בין ילדות לבגרות, לא ציון של שני עשורים של ילד מבולבל בין סמל לסמ"ר

וגם לא חגיגות חצי יובל של ילד מבולבל בין עבודות (תרתי משמע, גם בלימודים וגם בין בתי קפה)

זה סתם עוד יומולדת- 27! פאק! 27! אני? מי היה מאמין שאני אי פעם אהיה בצד השני של ה-20, זה שלגמרי, לפי כל הסטטיסטיקות ואיך שלא תהפכו את זה, קרוב יותר ל-30 מאי פעם.

פאק! כבר אמרתי?
אבל אני עדיין ילד. ילד שכבר לא גר אצל ההורים, ילד שכבר יש לו חברה רצינית, עבודה רצינית, תואר רציני, סלולארי רציני והומור ציני.

אבל היי, לפחות מותר לי להגיד פאק!

מי זה הילד החמוד הזה?