יותר טוב כלום מכמעט

יש הרבה יתרונות בלהיות לבד.
לא צריך להתחשב בלו"ז של אפ'חד, ברצונות של אפ'חד, ברגשות של אפ'חד. אפשר לישון באלכסון, לדבר מתוך שינה, לגדל שיער, לצאת, לפלרטט.לא צריך להתמודד עם אף אבא, אמא, סבא, סבתא, דודה או דוד אחרים מלבד אלו שהם, מה לעשות, שלך.
אז מה הקטע? מי החליט שזוגיות זה הדבר שכולנו מחפשים בסופו של דבר? ועוד מונוגמיה? מה, באמת מצפים שנהיה עם בנאדם אחד עד הסוף החיים?!
לידיד שלי יש מחשבה מעניינת על הסוגיה. וכשאני אומרת ידיד שלי, אני כמובן מתכוונת מישהו שיצאתי איתו. נו, קראתם את הפוסט עם הסטייה שלי על לשמור קשרים…
בכל אופן, הוא עם חברה שלו כמה שנים טובות ובכל זאת, לטענתו הוא לא רואה טעם בנישואין. הדימוי שבו הוא בחר להסביר את התיאוריה שלו הוא לא אחר מאשר חברת סלולאר. לא ברור מה יחריד את חברה שלו יותר- העובדה שהוא לא רוצה להתחתן או ההשוואה שלה למשהו חסר קליטה, יקר ו…מסרטן.
"אני לא מוכן להתחייב לחברת סלולאר ליותר משנה" הוא אומר, "אז איך לבחורה אתחייב לכל החיים? אולי התעריפים יעלו והעסקה כבר לא תתאים? אולי תקום חברת סלולאר חדשה עם מחירים אטרקטיביים?"
כמובן שזוהי חלק משיחה ארוכה ועמוקה יותר ולבחור היו טיעונים טובים יותר מאלו. הוא מאד משכנע ובכל זאת מודע לתכתיבי החברה וגם החברה שלו. ברור לי וגם לו שמתישהו הוא יעמוד מתחת לחופה בעיניים מנצנצות וישבור את הכוס.
אבל תכתיבי החברה הם לא הדבר היחיד שגורם לנו לחיות במונוגמיה. הסיבה האמיתית יותר היא שגם ככה זה ממש קשה למצוא בנאדם אחד נורמאלי שעושה לך טוב, שבא לך להתחשב בלו"ז שלו, ברצונות שלו, ברגשות שלו. לישון איתו כפיות, אבל אז כשבאמת כמעט נרדמים אז להתפרס בפינה שלך, כי וואלה, אי אפשר לישון ככה באמת.
גם יש משהו מהנה בסמס על הבוקר או סמס לפני השינה, בסקס על הבוקר או סקס לפני השינה, בליטוף, מגע, נשיקה, חיבוק. בזה שיש מישהו שאת יכולה לספר לו הכל ושהוא באמת יתאמץ להבין, לעזור, לתמוך או לתת סטירה אם צריך (מטאפורית, מטאפורית). בזה שיש מישהו שאפשר ללכת איתו לאכול, לטייל, לרקוד, לשחות, לבהות במסך מרצד וזה תמיד יהיה כיף לא משנה מה.
אז אם הגעתם למצב שרק לפי זווית החיוך, המבט בעיניים, או הזרת ברגל אתם יודעים מה הבנאדם השני רוצה או צריך, אין מה להיבהל- זוהי מונוגמיה במיטבה.

אפל, חשוך, אפוף עשן. אפשר להרגיש את הכתף של מי שלידך מתחככת בך. אפשר לשמוע מקטעי שיחות בין צרחות הזמר שברקע, כי הדי ג'י חושב שהוא מגניב, אלקטרוני, וויבי, גרובי,שמובי דובי. אמרת לעצמך שתמיד עדיף לצאת מלהרקב בבית לבד. כי הבדידות לא עושה לך טוב ובעיקר לא השעמום. השעמום של השגרה, של שום-דבר-מרגש-לא-קורה-איך-אני-אגרום-לו-לקרות, השעמום של אין-לי-למה-לצפות-בסופ"ש-עדיף-שיהיה-כבר-ראשון, השעמום הזה, שגורם לך לכתוב עכשיו במקפים, כי-זה-קצת-שונה. אז את עושה סבב טלפונים שנהיה קצר יותר מיום ליום כי רוב החברות שלך תפוסות ואז הן יכולות להמנע מלהגיע לפיק אפ ברים או פאבים או איך שלא תרצו לקרוא לקופת השרצים הזו. למה להן לבוא באמת? הן יכולות לשבת בבית ולהשמין בכיף. מנחת כמובן, נחת מהזוגיות המופלאה שהיא ושמוצי חווים כבר 3 שנים. ובאמת הם זוג מהמם ואת הכי מפרגנת, אבל גם מבטיחה לעצמך שכשלך יהיה בן זוג את לא תרקבי בבית. לא כל יום לפחות.
במהלך סבב הטלפונים את מעדיפה שלא להתקשר לידידים שלך, כי את לא רוצה לשדר לסביבה שאת תפוסה, אבל כאמור רוב החברות כבר עם חצי רגל בחופה וקשה לשכנע אותן לצאת למקום מעט סוער יותר מבית קפה או סושייה. אם הלכת עם ידיד שלך, יהיה לך כיף, כיף מאד אפילו, אבל תפספסי את הכיף האמיתי של שוק הבשר.
הכיף הזה, הכיף המטורף הזה שמעשנים עלייך ואת חוזרת הביתה עם ריח של מאפרה, הכיף של לנהל שיחה בצעקות, הכיף שבחור מסתכל עלייך מרחוק, או לפחות זה מה שאת חושבת ונראה לך שהוא חתיך, אבל את לא בטוחה כי יש לך מינוס אחד בעין ימין ומינוס שתיים בעין שמאל, או שזה הפוך, ואמרת שתנסי לעשות עדשות, אבל את מפחדת מההתעסקות הזו עם אצבעות בתוך העיניים ובינתיים אם הבחור לא יעשה עידן רייכל וממרחקים יבוא אלייך, את לא באמת תדעי אם הוא Brad או Bad. האמת זה גם לא משנה, כולנו מכירים זוג אחד אולי שניים שנפגשו בפיק אפ בר או מסיבה והם עדיין ביחד. אבל חוץ מארבעתם, בדרך כלל מדובר באנשים כל כך שיכורים שהכוסית היא כוסית בגלל כוסית ועוד כוסית ועוד 8 כוסיות של וודקה תפוזים, ערק אשכוליות או -what a man what a man what a man -וויסקי. ברוב המקרים זה לא רציני, הבחור סתם מחפש להשחית זרע לשווא. כן אני לא אומרת את המילה שכולכם חושבים עליה, בחרתי בגרסה הדוסית לתיאור המקרה, ולחבר לשעבר הדתי שלי (עדיין דתי, לשעבר שלי) –שלום. אבל אני ממש לא מחפשת את הסתם הזה. ברור שיש תקופות שזה מה שבא לי, אבל אני לא באמת מסוגלת. קשה לי ולעוד הרבה בנות לעשות את זה "סתם". אנחנו נהנה, אבל כל עוד מחייגים 972+ למדינה בה אתה נמצא, אנחנו בדרך כלל נרצה את הערך המוסף, את המעבר, את האולי זה יכול להיות רציני ולא סתם סקס. חמי רודנר לא ידע על מה הוא מדבר כשאמר: "שימי לב ליחסי המין, הופכים טובים כשאין קרבה". להפך, זו הקרבה הזו שעושה לנו את זה, השילוב ידיים, המבט בעיניים, החיבוק שאחרי. לסיכום העניין אצטט את ידיד שלי שביקש להקרא בבלוג: "המיסתורי", אז אני אקרא לו דני דין: "כשהזין נכנס- הלב נפתח" (השימוש במילה הגסה במשפט, חוקי במקרה הזה כי זה דני דין אמר ולא אני).

אז גם את וגם החברה שהצלחת בסוף לגרור לפאב מדדות הביתה עם קצת באסה בלב. גם ככה את לא אוהבת אלכוהול, גם ככה לא תמצאי שם את אהבת חייך, כי הדברים האלו קורים תמיד כשלא מצפים להם, נכון? וזה חברים, המשפט השנוא עליי בכל היקום:" אם לא תחשבי על זה, זה יקרה".
אה וואלה? אז רק תלמדו אותי איך לא לחשוב על פיל ורוד כשאומרים פיל ורוד, כשרוצים פיל ורוד ושלא באמת יכולים לעבוד על עצמכם שאתם לא צריכים פיל ורוד ואתם מספיק חזקים עצמאים ומאושרים פיל ורוד free.
לא ממש עובד
אבל תמשיכו להגיד
בינתיים, שוק הבשר האכזר רק מחכה לציד הפיל הורוד הבא.

כבו את השלטר, נתקו את הכבלים, עשו shut down וlog out
המצב חייב להשתנות- there's just no doubt
איך הגענו למצב הזה או מתי זה קרה
אני באמת לא יודעת- אבל זה ממש נורא.
היחסים שלנו הגיעו למבוי סתום,
אז אני מודיעה רשמית לכל היקום:
חדל ציוצים או ריטווטים בטוויטר
ואל תקדיש לי שיר ביו טיוב של אבי ביטר,
גם אל תכתוב לי סתם מילים בצ'אט
כי זה פשוט כבר לא מרגיש לי אמת
Poke זו הדרך הכי נוראית,
להגיד: "אני כאן, מה לא ראית?"
ואם כבר הגעת אליי כי עידכנתי בפורסקוור
אל תתפלא אם אחשוב שאתה סטוקר
לעשות לי סמיילי צוחק, או לב
זה פשוט סתם מאכזב
דבר אליי מילים יפות, פנים מול פנים
עדיף עם פרחים, רצוי שושנים
כי עם כל השחרור והקלילות שיש בלכתוב על מקלדת,
המחשב הוא לא זה שיחבק אותי ביומולדת
גם לא בא לי שתראה את כל התמונות שמראות אותי "מאושרת"
ברור שמחקתי את אלו בהם יצאתי מ'כוערת
זאת שמחייכת וצוחקת בכל התמונות זו רק חצי אני
כי כמובן שיש בי גם צד דכאוני
בא לי שאותי מ-אפס תלמד להכיר
ולא מהתמונות או הסטטוסים שראית אצלי על הקיר
לייק זה נחמד אבל זו סתם לחיצת כפתור,
בא לי שתשקיע במשהו שאזכור
אז במקום כל השעות לבד מול המסך
עדיף שתאמר לי פשוט כך:
סגרי את הג'ימייל, צאי מהפייסבוק, נתקי את הטוויטר
אני בא לקחת אותך להופעה של אבי ביטר

נראה לי שהגיע הזמן לשתף בסטייה מאד סטיייתית שיש לי. בכל זאת, אנחנו כבר בדייט רביעי פה בבלוג.

רגע לפני שאתם מתרגשים וחושבים עם מה אני אוהבת לקשור את הבחורים שלי, תתאפסו על עצמכם. זה לא זה.

הסטייה עליה אני מדברת היא שמירת קשר עם אנשים שיצאתי איתם. לכבוד הבלוג ספרתי- 27 מהם נמצאים עדיין בפלאפון שלי, 22 בפייסבוק (ויש הסתנכרנות כן? לא מדובר ב50 אנשים שונים). גם זה לא שאני משתמשת בהם (במספרים לא בבחורים), אבל למה הם עדיין שם?

שאלה מעניינת. האם זה עניין של לשמור על אש קטנה? להשאיר אופציות פתוחות? גלגל רזרבי שטוב שיהיה כשיש פנצ'ר? מעיין גושפנקה שהיה בינינו משהו אז נשאיר מזכרת סלולרית או פייס בוקית ממה שהיה?
אולי. אבל אני לא בטוחה בזה. מן הסתם אלו שעדיין "בסביבה" הם אלו שדברים הסתיימו בצורה סבירה ולכן זה לא נורא להתעדכן מה קורה איתם מידי פעם, להחליף איזה משפט וירטואלי, אבל בשום פנים ואופן לא מעבר, כדי חלילה לא לפגוע בבחור החדש, הטרי, שאת לא רוצה שיהפוך לעוד מספר. בפייסבוק.
אני מאמינה במשפט הקיטשי שאומר שכל בנאדם שאנחנו פוגשים מעניק לנו משהו חדש והוא שם מסיבה מסוימת. לא תמיד נדע למה פגשנו אותו כשפגשנו ולמה זה היה כל כך טוב כשנשבר לנו הלב בדיוק אז. לפעמים אני גם חושבת שחבל שאנחנו לא יכולים לפגוש בני זוג חדשים כ"טאבולה ראסה", בלי מטענים, בלי עבר, בלי שריטות. בלי ההוא עשה לי ככה, ההיא עשתה לי ככה- אז אם רק תראה סימנים של ככה כמו שהוא עשה, חבל לך על הזמן.
אבל כנראה שהשריטות האלו, מלבד היותן הופכות אותנו לאנשים המיוחדים והשרוטים שאנחנו, הן די קריטיות כדי שנדע מה אנחנו רוצים, מה אנחנו מצפים, מה אנחנו מוכנים לקבל ומה ממש לא בא בחשבון.
הבעיה מתחילה כשהשריטות האלו גורמות לי לנהוג ביתר זהירות בכל פעם מחדש, לעטות מחסומים חדשים, קצת יותר להסס, לפקפק- בקיצור להיות פולנייה סקפטית. "עוד באירופה היא הייתה סקפטית".
אבל אולי זה דווקא טוב שהאנשים שהכרתי עוד נמצאים ברקע. רק במקום לקחת מהם את הדברים הרעים ולמה זה לא עבד ולמה לא רציתי או הוא לא רצה, אני בוחרת לקחת את הדברים הטובים ו"לעבוד איתם". אהבתי שהכנת לי צ'אי לטה לדייט בים כי אני לא אוהבת בירה או קפה. אהבתי את היציאות שלנו לסרטים ספרדיים בניסיון נואש להזכיר כמה כיף היה לנו בדרום אמריקה. אהבתי שניגנת לי ערום בגיטרה…
אני לא מוחקת ולא שוכחת את הטוב ואת הרע כי "אין כבר דרך חזרה".
אז אולי "השריטות" האלו יגרמו לי לנהוג ביתר זהירות בפעם הבאה ואולי הלב שלי יהיה עטוף באלפי מחסומים עד שתגיע אליו. אבל כשתגיע, זה יהיה באמת שווה את זה.

היא יוצאת מהשמלה הורודה, נכנסת לנעלי עקב אדומות, טייץ שחור וצמוד, סטרפלס שחור, תלתלים וסיגריה. הוא המום מהמייק אובר, לא מבין איך בהינף של מתלתל שיער, קצת אודם ובגדים צמודים, החננה בה הוא מאוהב הפכה לפצצת מין. הוא מזיל עליה ריר עד שהם פוצחים בשירה וריקוד אל עבר האושר…

ראיתי את הסרט "גריז" ואת הסצנה הזו במיוחד, כל כך הרבה פעמים בכיתה  א'(!) שאני מגדירה אותה כסצנה הראשונה של יחסי נשים-גברים ורומנטיקה בחיי. אם החבר שהיה לי בכיתה א' היה יודע כמה פעמים רציתי לשלוח לו את הקסטה של "גריז" הביתה כדי שנעשה את הסצנה הזו וגם אני אהפוך מחננה קטנה לאישה לוהטת…בעצם, עכשיו הוא ידע, כי הוא קורא נאמן של הבלוג, נכון?  מאז ראיתי אינספור סרטים רומנטיים בהם הגבר מחזר אחרי האישה כל כך יפה- שולח פרחים, מטפס על מרפסות, מת על קרחונים, מרקיד אותה, אוהב אותה גם בתחתוני סבתא, הופך מחיה לנסיך בזכות האהבה אליה (ואני עדיין חושבת שהוא נראה טוב יותר כחיה), רוקד בגשם, נשאר בקזבלנקה והעיקר- פשוט לא יכול בלעדיה.

אז אפשר לומר שעברתי שטיפות מוח רומנטיות רבות מכיתה א' ועד עצם היום הזה. איך זה השפיע על הגברים בסרט שהוא חיי?

החבר הראשון שלי נאלץ להשלים עם העובדה שאני מאד קיטשית ומלבד אהבתו הרבה אני צריכה גם תפאורה. הוא הבין את העניין לעומק כשדיברנו על "הפעם הראשונה שלנו" ואמרתי לו מפורשות: "לי זה הולך לכאוב אז אתה צריך לדאוג לכל המסביב". והוא אכן יישם; החדר היה מלא בנרות אדומים ולבנים, עלי ורדים על המיטה, בקבוק שמפניה בדלי עם קרח, דיסק עם שירים קיטשיים והרבה התרגשות. גם מהחבר השני שלי לא פסחה העובדה שאני חייבת לציין מאורעות כמו חצי שנה ביחד, שנה, ט"ו באב, ולנטיינס דיי, יומולדת, סילבסטר, והוא עמד בזה בגבורה רבה והכי יפה- תמיד כתב ברכות מצחיקות, מרגשות ואוהבות. היו עוד הרבה מחוות קטנות של תשומת לב- שזה בעצם העיקר ברומנטיקה, אבל משום מה, היום זה כבר פחות ברור מאליו שצריך לחזר, כי אם כבר מצאת מישהו שכיף לך לדבר איתו, יש זץ והוא מתייחס אלייך טוב אז אפשר לוותר על כל ה-הו-הא הרומנטי הזה, לא?

לא!

אין מה לעשות, אנחנו תמיד נצפה שתפתיעו אותנו, תפנקו, תחשבו עלינו, רצוי בזמנים הפחות צפויים וברורים. למזלכם, גברים יקרים, מישהי שם למעלה, המשקי"ת חינוך, המתכננת ארועים, האחראית על הלו"ז של העולם, ידעה שאם לא יהיו תאריכים יעודיים כמו ט"ו באב, וולנטינ'ס דיי, סילבסטר- רובכם פשוט לא תשימו לב ולא תעריכו מה שיש לכם ביד (חוץ מהשלט טלוויזיה / פלייסטיישן, כן?). אוי ואבוי למי שישכח את התאריכים הנ"ל ויקשיב לפרסומת השטותית של חברת דלק (דלק פור קריינג אאוט לאוד!) שמציעה "ערכת סליחה ששכחתי" כפיצוי. ערכה כזו שווה בעיטה שתגלגל אותך מכל המדרגות ואז אני אגיד: "סליחה ששכחתי. מי אתה שוב?"

אז אני מודה. חשובה לי רומנטיקה. נכון שהימים האלו נועדו גם לשמר את הקפיטליזם בעולם וכל יום אהבה שכזה מכניס הרבה "אהבה" לבעלי העסקים כי אהבה זה עסק כלכלי לא זול. אבל אני גם מודה שהפכתי צינית יותר עם הזמן, סקפטית לגבי קיומם של גברים רומנטיים כמו בסרטים ששטפו את מוחי.

אז ט"ו באב הגיע, נו, אתם קיימים?

כולם תמיד אומרים שאנחנו נמשכים למי שמתייחס אלינו רע ומזלזלים במי שמתייחס אלינו טוב. החלטתי אחת ולתמיד להתעמת עם הקביעה הזו ולבדוק מה עומד מאחוריה.

The good guys

אז היה את הבחור שהביא לי ורד בדייט הראשון. רומנטי? אולי. מלחיץ? בטוח. היה את הבחור ששאל מה אני אוהבת לשתות ודאג שיהיה לו את זה בבית כל הזמן. היה גם את הבחור ששלח לי סמסים קסומים 3 פעמים ביום והתקשר כל ערב לשאול מה שלומי. היה את ההוא שממש רצה שאני אקרא סיפור של סופר אהוב עליו, שהוא הלך לספרייה, גילה שמכונת הצילום לא עובדת, הלך לחנות צילום, צילם, חזר לספרייה להחזיר את הספר והביא לי את הסיפור מודפס. והיו עוד הרבה בחורים, שהסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי- הם חכמים, אכפתיים, מתוקים, מקסימים- מה הבעיה שלך?!!!!

Bad boys

הוא אמר לי מההתחלה שהוא מתוסבך ושהוא יפגע בי. אחד אחר הזכיר אחרי 5 דקות של שיחה שהוא היה עכשיו עם חברות שנתיים רצוף ושעם רובן הוא  לא עובר את מחסום ה-3 חודשים. הוא נעלב שלא שכבתי איתו עדיין. וההוא נפרד מחברה של 4 שנים לפני חודשיים. בחור אחר חשב שהוא לא צריך ממש לקבוע איתי, הוא יכול להתקשר כשהוא בסביבה ואני ארוץ להיפגש איתו. הסתכלתי על כולם- ידעתי שהם no good for me  ועדיין נמשכתי אליהם כמו אלכוהוליסט לטיפה המרה, כמו חומוס לפיתה, כמו שרה'לה שרון לקלידים, כמו פוליטיקאי לשחיתות, כמו דוגמנית לכדורגלן, כמו חרק למנורה, כמו ספרנית לשקט.

אז למה? למה לא ללכת עם הבחורים הטובים, שאני יודעת שיהיו בעלים נפלאים ואבות נהדרים?

כי הם לא עשו לי zets.

זץ, זץ,  זה כשהוא נוגע אז עוברת בך צמרמורת נעימה, כשהוא מתקשר אז עולה לך חיוך, שבא לך כבר לראות אותו שוב ושכיף לך לחשוב עליו כשאת לא איתו.

אבל, וזו בהחלט תובנה שמגיעה עם הזמן והשנים- רע זה ממש לא טוב וטוב זה בכלל לא רע. זה הכל עניין של מינון בהתחלה ואז איזון. למה אני מתכוונת?

בהתחלה אסור להיות קיטשיים מידי ולהיסחף לגמרי כי דברים שבאים בקלות רבה מידי משעממים ופחות מוערכים. מצד שני הקטע הרע והמתוסבך לא יחזיק מעמד הרבה זמן.  ואם נסכם במשוואה:

יחס טוב + חוסר זץ=  יכשל

יחס רע+ זץ= יכשל

שילוב עדין בין רע לטוב+ זץ= הצלחה

חשוב לציין שהזץ הוא גם מאד מסוכן, משפיע על שיקול הדעת וההיגיון הבריא ולכן פעמים רבות אנחנו מוצאות את עצמנו מקוות שיהיה בסדר עם הבחורים הרעים, נותנות להם עוד הזדמנות, מקוות בתקווה חסרת בסיס שמשהו בהם ישתנה כשהם באמת יתאהבו בנו- אבל זה לא קורה. תקוות השווא הזו סתם מביאה לאכזבות ולבבות שבורים ועדיף לנסות לא להיות מונעות מכוחו של הזץ בלבד.

אז לזץ בסיסי אין חוקים, זו כימיה, אבל יש כמה דברים ראשוניים שעושים זץ לרוב הבחורות ועליהם- בבלוג הבא.

צרבת, צרעת, בור ללא תחתית, אגרוף בבטן, תלישת שערות, (ת)שכחו אותי בבית 4, ייסורים. כן, זו ההרגשה שלי לפני כל דייט ראשון. מה, ציפיתם להתרגשות, פרפרים וחיוכים? גם אני.

אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו? שאלה טובה. אף אחד לא נהנה מדייט ראשון, מהסמי- ראיון עבודה הזה, שמוסווה בקלילות מעושה, הומור מביך ורק לא שתיקה. יש אנשים שאומרים שהם לא יוצאים לדייטים, אני לעומת זאת, יכולתי לעשות מזה אחלה קריירה, אבל תמיד עם תחושה שמגיע לי כבר  קידום, לא בא לי יותר לדרוך במקום.

אז אני נכנסת לאחת מעשרות חצאיות המיני שלי, גופייה, שמה בושם בשילוש הקדוש (קדימה, לנחש מהו) , ליפ גלוס ומנסה לארגן את כל האנרגיות הטובות שאני יכולה (בקושי) למצוא, במקום להכנע לרצון האדיר להשאר בבית בטרנינג  עם "האנטומיה של גריי" ולתהות למה הרופאים אצלנו לא נראים  ככה.

ובכל זאת, אם כבר יוצאים אז:

חוק מס' 1: Pick (me) up

לא מצפה לאביר על הסוס הלבן, גם מאזדה 3 זה בסדר. יודע מה, כל אוטו זה בסדר ואפילו טוסטוס הולך, אבל תעשה את המאמץ לאסוף אותי, או לפחות תציע לעשות את זה. ואם כבר אני באה לעיר הגדולה, כי אני עדיין לא חלק ממנה, אז ממש לא חייבים לצאת לפאב השכונתי שלך, שהיי, כמה נוח הוא ממש מטר מהבית שלך. כי אני לא מתכוונת לראות את הדירה המקסימה שלך, החתול החמוד או הכלב המקסים. לא בזמן הקרוב בכל אופן. 'צטערת, חומי יצטרך לחכות (או איך שאתה קורא ל-זה שלך…נו..הכלב).

חוק מס' 2: Small talk

נושאים שמותר לדבר עליהם: עבודה, לימודים, משפחה, חלומות, טיולים, תחביבים.

נושאים שאסור לדבר עליהם: אקסיות, חברות לשעבר, אהבות לשעבר, קלטתם ת'תמונה.

חוק מס' 3: Just kiss the girl

זה נורא נחמד, ג'נטלמני ומתוק לתת נשיקה על הלחי בסוף דייט. אבל מומלץ לשמור מתיקות שכזו לארוחה המשפחתית הבאה, סבתא'לה ממש תשמח. עכשיו, כל אחת אוהבת אחרת את הנשיקה שלה ואין חובה לחכות לרגע המביך הזה שאתם באוטו או מתחת לבית, היא משחקת עם המפתחות, אתה מגמגם: "היה כיף" ולשניכם ברור שזה אמור לקרות, אוטוטו קורה ואז…לא, אתה לא הולך לעשות את זה, לא לא לא – אל תלקק אותי כאילו אני כלב, אל תדחוף את הלשון שלך בכוחניות ובתנועת "מכונת הכביסה" ואל תשאיר טונה רוק. חילופי נוזלים זה סבבה, אבל במידה בבקשה. אני רוצה נשיקה סוחפת, לא שואבת, בעדינות, לא באלימות, שמשאירה טעם לעוד ולא טעם של בירה או סיגריה, זה כבר יש לי בשיער מהפאב, תודה.

חוק מס' 4: Call on me

כאן באמת אין חוקים. אם אני מעוניינת – אני אשמח שתתקשר או תסמס למחרת בערב. אם תעשה את זה כשאני לא כל כך בקטע זה יהיה אולי נלהב מידי, ככה זה. בכל מקרה, לא על זה יקום או יפול דייט מספר 2.

עכשיו קחו את החוקים האלו ודחפו אותם ל…חומי שלכם. זה הרי לא משנה, כשזה זה – זה זה.